cats

ציור: ידיד רובין

Poruchik Golitsyn

עשן סיגריות צורב את עיניי, כוס בירה קרה מונחת לפניי וברקע צועק אלכסנדר מלינין בקולו החרוך על פרוצ'יק גליצין להתעודד. אני מנסה לסדר את מחשבותיי ולסכם בראשי את הפרטים שמסר לי ארתור אודות נסיעתו של המשופם לירדן. מחשבות אודות מסלול חיי מרצדות ברקע, קוטעות את הרצף ומפריעות לי להתרכז בתכנון הפעולות שעליי לבצע בהמשך. אפשרויות שעמדו בפני בעבר צפות לנגד עיניי, מטיחות בי אשמה על שלא בחרתי בהן והעדפתי אחרת. עצבות קלה מציפה אותי בשעה שאני בוחן את היושבים מסביבי, מחפש בינהם את מי שהייתי יכול להיות.

אט אט אני אוסף את מחשבותיי ומתוך עייפות תהומית מנסה להחזיר את המועקות לגודלן הטבעי. אני מניח לצידן את המטען המורכב של חיי ומלמד את עצמי מחדש לאהוב אותו, לראות את היופי שבו ולהשלים עימו, כל פעם מחדש, כמו אחרי מריבת אוהבים. בקלות יחסית אני בוחר להשאיר את העבודה למחר, כי הרי בבוקר, הדברים נראים נכונים יותר, רעננים וצלולים.

Tom Waits - Chocolate Jesus

"ארתור"

בחוץ ירד כבר הערב והחשיכה צבעה את הרחוב בכתמי צללים חרישיים. במבט נוסף ניתן היה להבחין בשלושה חתולים פזורים בפינות שונות של הרחוב, שלובים בעלטה אשר משאירה אותם רואים ואינם נראים, ממתינים בשקט להתרחשות כלשהי שתגיע לפיתחם. עמדתי מוסתר בצילה של גדר בטון, משקיף על התנועה הדלילה של עוברי האורח ברחוב. אחד החתולים שהיה שרוע על גג מכונית חונה הביט לכווני אולם בשל החושך ששרר מסביב לא ניתן היה לדעת האם האחרון הבחין בי או שמא היה עסוק בבהיה סתמית כהרגלו בקודש. זזתי לאיטי עמוק יותר לעבר הצל שהיה מונח בחסות הגדר והמתנתי לשעת כושר שתאפשר לי לנוע קרוב יותר לכוון חלון הבית מבלי שאמשוך תשומת לב מיותרת מצד עמיתי חתולי הרחוב.

לפתע נשמע קול מנוע מתקרב ומכונית שחורה גלשה אל הרחוב באיטיות בחיפוש נואש אחר מקום חניה. המכונית ונהגה משכו את תשומת ליבם של שלושת החתולים ואני ראיתי בכך הזדמנות מצויינת לגמוע את המרחק הקצר שנותר לי עד לחלון הדירה בקומה השנייה. לאחר קפיצה מתוכננת היטב נחתתי על אדן החלון במיקום שאיפשר לי צפייה במתרחש בתוככי הדירה ועדיין השאיר אותי מוסתר דיו מהרחוב עצמו. במבט חטוף פנימה וידאתי כי החדר ריק ואין סכנה כי אתגלה מבעוד מועד, זאת למרות שממילא החלטתי להגיע למקום רק לאחר שקיבלתי אינדיקציה מוקדמת כי הדייר עצמו נמצא אותה עת בפגישה הרחק משם. אותו החדר שנשקף ממקום המצאי נראה קטן להחריד והיה עמוס בחפצים רבים, פזורים באי סדר ששיווה לחלל הקטן מראה של מחסן נטוש. הלילה אילץ אותי לאמץ את עיניי החתוליות כדי שיהיה בידי לבצע סריקה יעילה במהלכה מצאתי לשמחתי את האישור לחשדותי - המשופם מתכנן מפגש בחו"ל. כרטיס הטיסה שכב בודד בקצהו של שולחן כתיבה ישן ומעופש, אולם מבעד לזגוגית החלון לא ניתן היה להבחין בפרטי הטיסה. המשכתי לסרוק את החדר אחר שביב של חיים חתוליים. למרגלות השולחן נמצאו מונחות שתי קעריות מפלסטיק שהעידו לבדן על דייר נוסף בעל ארבע רגליים שבאותה עת נפקד אף הוא מהדירה.

על מנת שלא להתעכב יתר על המידה בהיותי חשוף, מואר חלושות ע"י תאורת הרחוב, הנחתי על אדן החלון בדל סיגריה שהיה הסימן המוסכם ביני לבין חתול הבית בכל עת בה נדרש האחרון לפגישה דחופה עימי. לאחר שוידאתי כי אין איש מבחין במעשי שבתי על עיקבותי ויצאתי לכוון חניית הרכבים הנמצאת על גג הקניון הסמוך - היא נקודת המפגש המוסכמת אליה ייצא גם הדייר החתולי ברגע שיבחין בבדל המונח בחלון. לאחר דקות ספורות של הליכה מהירה, במהלכה בדקתי שאין לי "זנב", מונח שפירושו עיקוב בשפת החתולים הסמויים - וכן, אני מודע לבעייתיות של האמור בהקשר החתולי, הגעתי לנקודת המפגש והתמקמתי לקראת המתנה ארוכה הצפוייה טרם בואו של "ארתור", החתול שלי "בפנים". כדי להעביר את הזמן עד להגעת הסוכן נברתי בפחים אליהם הושלכה אשפה טרייה מבית היוצר של מסעדת בשרים סמוכה. למרבה שמחתי מצאתי בקלות יחסית מספר נתחי בשר איכותיים שוודאי הושלכו לא מכבר מצלחתה של בחורה סקינית ועתה המתינו לכל דורש.

ככל שנקפו הדקות חילחלה בגופי עננת עייפות נעימה עד אשר לבסוף הרשתי לאחרונה להשתלט עלי לחלוטין ושקעתי בתנומה רכה תחת מכונית חונה. חתולה שחורה בעלת פרווה מבריקה התקרבה אלי והתכחכה בי בחטף, התערבבה בחלום על אהובה שחורה אחרת שהיתה נטועה עמוק בזכרונותי. המגע המפתיע גרם לי להתפכח במהירות אולם החתולה נעלמה לפני שהספקתי לפנות אליה. לאחר כחצי שעה הבחנתי בארתור עושה את דרכו לכיווני. "חיכיתי לך כבר כמה ימים וכבר חששתי שלא תגיע" ציין ארתור בנימה כעוסה. הוא הביט בי ממתין לראות את תגובתי ואילו אני המתנתי בשקט עד שיסדיר את נשימתו ובחרתי שלא לענות להאשמה המובלעת בדבריו. ארתור הביט בנתחי הבשר שהיו מסודרים לפניו וחכך בדעתו האם ראוי לחתול ביתי שכמותו שיאכל נתחי אשפתות.

"הוא אמור לנסוע לחו"ל בקרוב" מלמל ארתור בין ביס לביס בעודו מעווה פרצופו על מנת לרמוז בגסות אודות חוסר שביעות רצונו מטיב הבשר. "את זה אני כבר יודע" ציינתי בזלזול קל שרמז לארתור שהטון בו בחר לא מצא חן בעיני כלל וכלל. "תגמור לאכול ואז נדבר. כמה זמן יש לך בשבילי היום?". "הוא הלך לישון עם חלון פתוח כך שאוכל להשאר כמה זמן שארצה". ארתור המשיך לבלוע את נתחי הבשר במהירות שיא ונדמה כאילו היה עושה זאת מכורח השרדותי, מבלי שטורח להבחין בטעם של מה שמכניס לפיו. בעבור זמן קצר סיים ארתור את מלאכת השאיבה והתפנה להתנקות מהרפש שדימה כי דבק בכל חלקי פרוותו המבהיקה. חשבתי לעצמי שארתור הוא בעצם חתול בית כה מפונק שכבר הספיק לשכוח לחלוטין את עברו ברחוב ולולא מפגשינו העיתיים לא היה מעז לצאת לבדו בלילה העירוני. אבל זו בדיוק ההתרגשות שסיפקו לו אותם המפגשים העיתיים עימי, ולכן הערכתי שיוסיף להגיע (בוודאי לא היה מדובר בהגעה לשם נבירה בשאריות הבשר הנמק שהיה באפשרותי לספק מפעם לפעם).

Seafaring

אור מעומעם עוטף את החדר. מארק לנגן ואיזובל קמפבל שרים את Seafaring Song. על השולחן מונחת כוס וויסקי, וסיגריה כאמל מעלה עשן סמיך, נשרפת לאיטה לתוך החושך. לילה של יום ראשון. הראשון לשבוע מפרך שרק התחיל, וכבר נדמה כאילו נמשך מזה תקופה ארוכה. בתוך החלל המפורק צפים להם שברירי אור המלטפים אותי בעדינות, מרדימים. עוד מעט נלך לישון.

בבוקר נחתה עלי פקודה חדשה. הסגן מסר בקרירות מנהלתית שיש לבצע את החקירה בבהילות. אני מנחש שהצורך המיידי הזה נובע מאיזו תובנה אימפולסיבית (אינפנטילית) שתקפה את ראש הארגון בדיוק באותו הבוקר. הנחיות בהולות נופלות עלינו, אנשי השטח, כל אימת שהראש נתקף באימפולס חדש המותאם למצב רוחו באותה השנייה. אבל ההיררכיה הקפדנית לא מותירה הרבה ברירות, וגם קיטורים רפים שנשמעים מפינו לעיתים רחוקות נתקלים בנוקשות השוויצרית של הסגן שמנהל אותנו ביד רמה. ללא צורך באיומים, הוא רק מזעיף לעומתנו פנים המספיקות להזכיר מה עלול לקרות למרדנים מביננו.

יצאתי מהבית לנסות לרחרח בתקווה לעלות על העקבות המטושטשים של החשוד התורן. אתם בטח לא מכירים את ההרגשה של ביצוע פעילות חשאית. אותן הפעולות בהם אתה מורגל יום יום ומבצע מבלי מודעות כלשהי הופכות לפתע להצגה לעיני כל, אליה נדמה, מוסטת תשומת ליבם של כל דרי הרחוב. כל דמות ברחוב נדמת בעיני לעוקב, לסכנה מוחשית שעלולה להתפרץ אל תוך השקט ולהפוך על פיו את הביטחון השברירי שאני מנסה לשוות לעצמי. השפם שלי מנחה אותי, מוביל אותי לפתחו של בר אפלולי ממנו בוקעים צלילי ג'ז. נכנסתי והתיישבתי על הבר. (בטח נראה לכם מוזר שחתול כמוני יכול פשוט להיכנס ולהתיישב על הבר. ובכן, לא כך הדבר. הפעילות בה אני עוסק דורשת ממני לעיתים להתערות בחברה האנושית ולמזלי, מראהו של חתול אינו נתפס בעיני אנשים כחריג, גם במידה ומדובר בחתול ישוב על בר).

הוא ישב בקצה הבר, בקרחת מבהיקה ובשפם מכובד המעטר את פניו ומשווה להם מראה רציני וקודר. לבוש בחליפה, הוא בלט בזרותו, מנסה לשווא להיטמע בקהל המרושל שנכח אותה עת במקום. אי אפשר היה לטעות. הוא רוקן את כוס הוויסקי, שאף שאיפה אחרונה מהסיגריה ולאחר, מעך אותה בהחלטיות לתוך המאפרה ויצא אל הרחוב. החלטתי ללכת בעקבות האינסטינקטים החתוליים שלי ולצאת אחריו.
על מנת שלא לאבדו בשאון הרחוב, נאלצתי לזנק לרחוב ולהשאיר מיותמות את שאריות הטונה שהושמו עבורי על הבר. מדהים איך בשבריר שנייה חוזרים אליך כל התדרוכים ששמעת בתרגילי העיקוב, אבל בניגוד לתרגילים עתה הייתי לבד, ללא עזרה, ואסור היה לי בשום אופן להתגלות. ריחפתי כצל בעקבות דמותו המהלכת במהירות ברחובות צרים ושקטים. לפתע הגיע המשופם לפתחה של שדרה, ולאחר שבחן את סביבתו בעדינות, בחר להתיישב על ספסל ציבורי.

עתה הגיע זמן ההמתנה. הסתתרתי במרחק סביר שאפשר לי לצפות על המתרחש מבלי למשוך תשומת לב מיותרת (רק חסר שמישהו יחליט לנסות לגרש אותי). המשופם הוציא מכיסו סיגר עבה ומולל אותו בין אצבעותיו. לאחר, הציץ בשעונו והביט במורד ברחוב. בעבור דקות ספורות הבחנתי באדם אשר עשה דרכו אל הספסל, ברך בקצרה את המשופם והתיישב לצידו. למרבה הפליאה, נראו השניים דומים להפליא שכן גם האחרון להגיע התברך בקרחת מבריקה, שפם רציני להחריד ואף הרכיב משקפי שמש דוגמת אלו של ידידו. המשופם הראשון הוציא מכיסו סיגר נוסף והושיטו לעבר חברו. בתזמון מדויק הדליקו השניים את הסיגרים תוך שהם יוצרים עננת עשן סמיכה כאילו פוצצו רימון עשן למיסוך הרחוב. ההתרחשות ארכה רגעים ספורים בלבד ולאחר דין ודברים קצר בין השניים נפרדו האחרונים ופנו איש איש לדרכו. צילמתי במוחי את תמונתם של השניים, המתנתי קמעה, ולאחר שווידאתי שאין איש מבחין בי יצאתי חזרה למפקדה (המכונה בפינו "המטה") למסור דווח מסודר בנושא.

לפני יום ראשון

ערב מוצ"ש טיפוסי.
מחפש משהו לראות בטלוויזיה, איזו סדרת מתח בריטית עם דמות ראשית שתצליח לגרום לי להזדהות ולהיזכר למה הצטרפתי לארגון. למשוך עוד שעה מרוכז בנסיון לפתור פרשייה טלוויזיונית מדומיינת שנראית הרבה יותר מרשימה מהמציאות האפורה והסיזיפית של העולם החשאי בו אני חי ופועל.

מנסה לארגן את המחשבות לקראת מחר בבוקר. משום מה הפעולה הזו תמיד מייצרת אצלי תחושה של רעב ששולח אותי היישר אל המטבח. המקרר הכמעט ריק נזכר בתקופות אחרות בהן היה עמוס באוכל איכותי, מגוון ומפתה, מוכן תמיד לארח מבקרים נהנתנים שפקדו את הבית באופן סדיר.

מאז הצטרפותי לארגון פסקו אט אט המבקרים הרבים שסבבו את חיי באותה עת. יחד איתם פסק גם הצורך למלא את המקרר והמזווה. הזכרון היחיד לתקופה החברתית הסוערת שחייתי הינם שורה של בקבוקי אלכוהול מאובקים, שיירים מתפוררים הניצבים כגל-עד לחיים אחרים, עשירים ועליזים.