אור מעומעם עוטף את החדר. מארק לנגן ואיזובל קמפבל שרים את Seafaring Song. על השולחן מונחת כוס וויסקי, וסיגריה כאמל מעלה עשן סמיך, נשרפת לאיטה לתוך החושך. לילה של יום ראשון. הראשון לשבוע מפרך שרק התחיל, וכבר נדמה כאילו נמשך מזה תקופה ארוכה. בתוך החלל המפורק צפים להם שברירי אור המלטפים אותי בעדינות, מרדימים. עוד מעט נלך לישון.
בבוקר נחתה עלי פקודה חדשה. הסגן מסר בקרירות מנהלתית שיש לבצע את החקירה בבהילות. אני מנחש שהצורך המיידי הזה נובע מאיזו תובנה אימפולסיבית (אינפנטילית) שתקפה את ראש הארגון בדיוק באותו הבוקר. הנחיות בהולות נופלות עלינו, אנשי השטח, כל אימת שהראש נתקף באימפולס חדש המותאם למצב רוחו באותה השנייה. אבל ההיררכיה הקפדנית לא מותירה הרבה ברירות, וגם קיטורים רפים שנשמעים מפינו לעיתים רחוקות נתקלים בנוקשות השוויצרית של הסגן שמנהל אותנו ביד רמה. ללא צורך באיומים, הוא רק מזעיף לעומתנו פנים המספיקות להזכיר מה עלול לקרות למרדנים מביננו.
יצאתי מהבית לנסות לרחרח בתקווה לעלות על העקבות המטושטשים של החשוד התורן. אתם בטח לא מכירים את ההרגשה של ביצוע פעילות חשאית. אותן הפעולות בהם אתה מורגל יום יום ומבצע מבלי מודעות כלשהי הופכות לפתע להצגה לעיני כל, אליה נדמה, מוסטת תשומת ליבם של כל דרי הרחוב. כל דמות ברחוב נדמת בעיני לעוקב, לסכנה מוחשית שעלולה להתפרץ אל תוך השקט ולהפוך על פיו את הביטחון השברירי שאני מנסה לשוות לעצמי. השפם שלי מנחה אותי, מוביל אותי לפתחו של בר אפלולי ממנו בוקעים צלילי ג'ז. נכנסתי והתיישבתי על הבר. (בטח נראה לכם מוזר שחתול כמוני יכול פשוט להיכנס ולהתיישב על הבר. ובכן, לא כך הדבר. הפעילות בה אני עוסק דורשת ממני לעיתים להתערות בחברה האנושית ולמזלי, מראהו של חתול אינו נתפס בעיני אנשים כחריג, גם במידה ומדובר בחתול ישוב על בר).
הוא ישב בקצה הבר, בקרחת מבהיקה ובשפם מכובד המעטר את פניו ומשווה להם מראה רציני וקודר. לבוש בחליפה, הוא בלט בזרותו, מנסה לשווא להיטמע בקהל המרושל שנכח אותה עת במקום. אי אפשר היה לטעות. הוא רוקן את כוס הוויסקי, שאף שאיפה אחרונה מהסיגריה ולאחר, מעך אותה בהחלטיות לתוך המאפרה ויצא אל הרחוב. החלטתי ללכת בעקבות האינסטינקטים החתוליים שלי ולצאת אחריו.
על מנת שלא לאבדו בשאון הרחוב, נאלצתי לזנק לרחוב ולהשאיר מיותמות את שאריות הטונה שהושמו עבורי על הבר. מדהים איך בשבריר שנייה חוזרים אליך כל התדרוכים ששמעת בתרגילי העיקוב, אבל בניגוד לתרגילים עתה הייתי לבד, ללא עזרה, ואסור היה לי בשום אופן להתגלות. ריחפתי כצל בעקבות דמותו המהלכת במהירות ברחובות צרים ושקטים. לפתע הגיע המשופם לפתחה של שדרה, ולאחר שבחן את סביבתו בעדינות, בחר להתיישב על ספסל ציבורי.
עתה הגיע זמן ההמתנה. הסתתרתי במרחק סביר שאפשר לי לצפות על המתרחש מבלי למשוך תשומת לב מיותרת (רק חסר שמישהו יחליט לנסות לגרש אותי). המשופם הוציא מכיסו סיגר עבה ומולל אותו בין אצבעותיו. לאחר, הציץ בשעונו והביט במורד ברחוב. בעבור דקות ספורות הבחנתי באדם אשר עשה דרכו אל הספסל, ברך בקצרה את המשופם והתיישב לצידו. למרבה הפליאה, נראו השניים דומים להפליא שכן גם האחרון להגיע התברך בקרחת מבריקה, שפם רציני להחריד ואף הרכיב משקפי שמש דוגמת אלו של ידידו. המשופם הראשון הוציא מכיסו סיגר נוסף והושיטו לעבר חברו. בתזמון מדויק הדליקו השניים את הסיגרים תוך שהם יוצרים עננת עשן סמיכה כאילו פוצצו רימון עשן למיסוך הרחוב. ההתרחשות ארכה רגעים ספורים בלבד ולאחר דין ודברים קצר בין השניים נפרדו האחרונים ופנו איש איש לדרכו. צילמתי במוחי את תמונתם של השניים, המתנתי קמעה, ולאחר שווידאתי שאין איש מבחין בי יצאתי חזרה למפקדה (המכונה בפינו "המטה") למסור דווח מסודר בנושא.
