עשן סיגריות צורב את עיניי, כוס בירה קרה מונחת לפניי וברקע צועק אלכסנדר מלינין בקולו החרוך על פרוצ'יק גליצין להתעודד. אני מנסה לסדר את מחשבותיי ולסכם בראשי את הפרטים שמסר לי ארתור אודות נסיעתו של המשופם לירדן. מחשבות אודות מסלול חיי מרצדות ברקע, קוטעות את הרצף ומפריעות לי להתרכז בתכנון הפעולות שעליי לבצע בהמשך. אפשרויות שעמדו בפני בעבר צפות לנגד עיניי, מטיחות בי אשמה על שלא בחרתי בהן והעדפתי אחרת. עצבות קלה מציפה אותי בשעה שאני בוחן את היושבים מסביבי, מחפש בינהם את מי שהייתי יכול להיות.
אט אט אני אוסף את מחשבותיי ומתוך עייפות תהומית מנסה להחזיר את המועקות לגודלן הטבעי. אני מניח לצידן את המטען המורכב של חיי ומלמד את עצמי מחדש לאהוב אותו, לראות את היופי שבו ולהשלים עימו, כל פעם מחדש, כמו אחרי מריבת אוהבים. בקלות יחסית אני בוחר להשאיר את העבודה למחר, כי הרי בבוקר, הדברים נראים נכונים יותר, רעננים וצלולים.
אט אט אני אוסף את מחשבותיי ומתוך עייפות תהומית מנסה להחזיר את המועקות לגודלן הטבעי. אני מניח לצידן את המטען המורכב של חיי ומלמד את עצמי מחדש לאהוב אותו, לראות את היופי שבו ולהשלים עימו, כל פעם מחדש, כמו אחרי מריבת אוהבים. בקלות יחסית אני בוחר להשאיר את העבודה למחר, כי הרי בבוקר, הדברים נראים נכונים יותר, רעננים וצלולים.
